לאחרונה פסק בית המשפט העליון בדעת רוב (רע"א 6948/13) בשאלת גובה הפיצויים בגין נזקים עקיפים שנגרמו לחקלאי גוש קטיף, בשעתו, כתוצאה מאירועי אינתיפאדת אל אקצה.
מאז פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 ועד למימוש תכנית ההתנתקות, שרר בגוש קטיף מצב בטחוני קשה, המהווה "פעולות איבה" לעניין החוק, אשר בגינו נגרמו נזקים רבים בגוף, בנפש וברכוש לתושבים ולחקלאים באיזור. פעולות האיבה ששררו גרמו לנזקים עקיפים, בדמות של אובדן רווחים בסך של עשרות מיליוני ₪ בשנים אלה.
על אף הסדרי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), הקובעים כי על הניזוקים להגיש תביעות פרטניות לצורך קבלת הפיצוי, החליט שר האוצר לפצות את הניזוקים בעבור הנזקים העקיפים שנגרמו להם בגין "פעולות האיבה" בהסתמך על דו"ח שנערך מטעם משרד האוצר לצורך חישוב המענק בעונות החקלאיות של עונת 2000/2001 (להלן: "דו"ח חבקין"). בהמשך, עודכן דו"ח זה גם לגבי הנזקים העקיפים שנגרמו בעונות 2001/2002 ו-2002/2003. בתום העונה החקלאית 2003/2004 הומצא דו"ח מעודכן אך לגבי מענק בגין נזקים בעונה החקלאית הזו, דחה משרד האוצר את בקשתם של ניזוקים פרטיים ועסקים, המונים יחד קבוצה של 156 משיבים (להלן: "המשיבים") למתן המענק בטענה כי עקיפת הדרישות הראייתיות הקבועות בחוק, באמצעות הסדרי המענק, אינה חוקית ודינה להיפסק.
המשיבים עתרו לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק וביקשו להורות למדינה לשלם להם פיצויים בעבור נזקי העונות החקלאיות 2003/2004 ו-2004/2005 ולחילופין, להקנות להם זכות להגיש תביעותיהם הפרטניות למנהל מס רכוש וקרן פיצויים (להלן: "המבקש") במסגרת המסלול המקובל של החוק. ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיו יעמדו בפני המשיבים 60 ימים להגשת תביעות פרטניות וזאת מבלי להכריע בבקשה להורות למדינה לשלם את המענק.
המשיבים הגישו תביעותיהם על סמך מסמכים שלא סיפקו מבחינה ראייתית את המבקש ולפיכך, דחה את תביעותיהם בנימוק שלא הוכיחו את אי האפשרות לנצל נכסים ואת הקשר הסיבתי הנדרש בין הנזקים הנטענים למצב הביטחוני המדובר, כדרישת סעיף 35 לחוק.
המשיבים עררו על החלטת המבקש לוועדת הערר שאימצה את עמדתו לפיה המענק ששולם למשיבים לפנים משורת הדין והנזקים הנטענים לא הוכחו על ידי המשיבים, על פי דרישת החוק. בשל הקושי בשמירת התיעוד על רקע ביצוע תכנית ההתנתקות, הוחלט שלא לדחות את התביעות כליל ונפסק לטובת המשיבים 5% מהנזקים שיוחסו בדו"ח חבקין לעונה החקלאית 2003/2004 אך התביעות לפיצוי בגין נזקי המשיבים בעונה החקלאית 2004/2005 נדחו כליל מכיוון שבאותו המועד נודע כבר למשיבים שהמענק לא ישולם עוד ועל כן היה עליהם לשמור את התיעוד הנחוץ להוכחת תביעותיהם לפי החוק.
המשיבים ערערו על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי שאימץ את קביעת הוועדה לפיה המענק שולם למשיבים לפנים משורת הדין וכי לא הוצג בפניהם מצג שווא ממנו ניתן היה להסיק שהמענק משולם מכוח החוק. אף על פי כן, קבע כי הפרקטיקה שנהגה בשנים החקלאיות 2000 – 2003, יצרה הסתמכות כי כך גם יהיו פני הדברים ביחס לעונה 2003/2004 ולפיכך, המשיבים לא היו צריכים לשמור את המסמכים הרלוונטיים לתביעת הפיצויים. בכך, ביקש בית המשפט ליישם את דוקטרינת הנזק הראייתי, המעבירה את נטל ההוכחה לידי המשיב, ופסק למשיבים את מלוא הפיצוי על פי דו"ח חבקין בסך של כ-30 מיליוני ₪ אך דחה את הערעור לפיצוי בגין נזקיהם בעונת 2004/2005 שכן ביחס לעונה זו אין כבר הסתמכות ממשית ועל המשיבים היה לתעד את הנזקים בגינם דרשו פיצוי.
המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטענותיו בערכאת הערעור נתמכו בחשש שהסתמכות על דוקטרינות חיצוניות לחוק הפיצויים, דוגמת דוקטרינת הנזק הראייתי לצורך בירור תביעות שהוגשו לפי החוק, תערער את מערכת האיזונים עליה מושתתים הסדרי הפיצוי. כמו כן, נטען כי דו"ח חבקין אינו מהווה ראייה מספיקה לפי החוק.
המשיבים סומכים ידיהם על פסיקתו של בית המשפט המחוזי ועל קביעותיו כי דוקטרינת הנטל הראייתי חלה במקרה דנן וכי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש. עוד טענו המשיבים כי הסתמכו על המדינה לגבי הענקת הפיצויים בגין נזקי עונות 2004 ו-2005 מכיוון שנתנה להם מענק שניתן בגין עונות 2000 עד 2003 וכתוצאה מכך ושלא באשמתם, נגרם נזק ראייתי. עוד טענו המשיבים כי ממילא הם עמדו בנטל ההוכחה הקבוע בחוק בהציגם את דו"ח חבקין, את יומני המבצעים ואת טפסי הנהלת החשבונות.
בית המשפט העליון דחה את תביעות המשיבים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו בעונת 2004/2005, בהיעדר דו"ח חבקין לעונה זו מפאת תשתית ראייתית לוקה בחסר. בית המשפט העליון קבע לעניין הפיצוי בגין נזקים שנגרמו בעונת 2003/2004, כי לא ניתן להתגבר על הפערים הראייתיים שבהם לוקות תביעות המשיבים באמצעות פנייה לדוקטרינות נזיקיות כלליות. כמו כן, הוכח הקשר הסיבתי בין הטרור המתמשך ובין הפגיעה בפעילות החקלאית באיזור ודו"ח חבקין מוכיח כנדרש קיומו של נזק בשיעור כלשהו אך אין לקבוע אותו בשיעור של 5%, כפי שקבעה ועדת הערר ולא בשיעור של 100%, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אלא על דרך האומדנה בשיעור של 35% משיעור הנזק על פי דו"ח חבקין.
פורסם ב-22/6/2016 באתר חשבים